פסק-דין בתיק ע"פ 4077/10

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.        המערער היה מעורב בקטטה אלימה בין שתי משפחות בכפר אבו-גוש, במהלכה נורו מספר יריות מנשק חם. כתוצאה מן היריות מצא מר נאדיר ג'אבר (להלן: המנוח) את מותו. כנגד המערער ושבעה אחרים הוגשו כתבי-אישום בגין מעורבותם באירוע האלים. בתחילה, הואשם המערער בעבירת רצח, טהא בן חסן עותמאן (להלן: טהא) הואשם בניסיון לרצח ובהריגה בצוותא, ואילו שאר המעורבים הואשמו בהריגה בצוותא. בהמשך תוקנו כתבי-האישום באופן שהמערער וטהא הואשמו שניהם בהריגה בצוותא.

2.        בכתב האישום המתוקן שהוגש נגד המערער, נטען כי בין המערער לבין מספר אנשים נוספים ממשפחתו (להלן: הקושרים), נקשר קשר לפיו הם יפגעו ברשאד סובחי ג'אבר (להלן: ראשד) ובבני משפחתו, וזאת על רקע סכסוך קודם עם ראשד. על-פי הנטען הצטיידו חלק מן הקושרים ברעלות, במוטות ברזל, באלות ובאקדחים. הקושרים הגיעו בארבעה כלי רכב שונים אל זירת האירוע, וחסמו ברכביהם את דרכו של הרכב בו נסע ראשד עם אביו ושני אחיו. הקושרים יצאו מרכביהם במטרה לתקוף את בני משפחת ראשד ולגרום להם לחבלות חמורות, והכו ברכבו של ראשד באמצעות האלות שבידיהם. כשיצאו בני משפחת ראשד מן הרכב בניסיון להימלט, תקפו אותם הקושרים באלות ובמוטות וכן באגרופים ובבעיטות. כן המשיכו לתקוף את ראשד, שנותר לשבת ברכבו, הצליחו לגרור אותו אל מחוץ לרכב והמשיכו להכותו באלות, במוטות ברזל, באגרופים ובבעיטות בכל חלקי גופו. כתב האישום המתוקן הותיר עמימות בשאלה אם המערער כיון את היריות אל עבר המנוח. נאמר בו כי "במהלך אירוע אלים זה ירו הנאשם [המערער] וקושרים אחרים באקדחים. נדיר [המנוח] נפגע בגבו מהירי"; וכי "בזמן התקיפה, ובעת נסיעתם מן הזירה, ירה הנאשם [המערער] באוויר". כתוצאה מן הירי, נגרם למנוח דימום פנימי כבד והוא נפטר מן קצר לאחר מכן. לאור האמור הואשם המערער בכך שקשר קשר לגרום לחבלה חמורה לבני משפחת ג'אבר, גרם לחבלה חמורה לראשד וכן גרם למותו של המנוח שלא כדין בצוותא עם אחרים.

3.        המערער הורשע, על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירות של הריגה בצוותא (לפי סעיף 298 בצירוף סעיף 29(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977), קשירת קשר לביצוע פשע, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, חבלה במזיד לרכב והחזקת נשק. בגדר הסדר הטיעון הוסכם בין הצדדים כי על המערער יושת עונש מאסר בפועל למשך 11 שנים. עונשי המאסר על-תנאי והפיצוי למשפחת המנוח הושארו לשיקול-דעתו של בית המשפט. ביום 24.9.09 אימץ בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים צ' סגל, י' שפירא וי' נועם) את הסדר הטיעון וגזר על המערער 11 שנות מאסר. בנוסף נגזרו על המערער 18 חודשי מאסר על-תנאי, שלא יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסרו עבירה מסוג פשע, וכן תשלום פיצוי למשפחת המנוח בסך 150,000 ש"ח.

4.        לאחר שניתן גזר-דינו של המערער, הוסיף להתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים משפטם של יתר הנאשמים בפרשה, וזאת בפני מותב אחר מן המותב שדן בעניינו של המערער (כבוד השופטים י' צבן, ח' בן-עמי ור' כרמל). תחילה הורשעו ששה מן הנאשמים האחרים (בהתאם לכתבי-אישום מתוקנים שהוגשו בעניינם) ועונשם נגזר. הנאשם האחרון שנותר, טהא, בחר לנהל את משפטו, אך הגיע בסופו של דבר, לאחר שמיעת כל הראיות, להסדר טיעון עם המשיבה. במסגרת הסדר הטיעון הודה טהא בעבירות שיוחסו לו בכתב-האישום המתוקן - הריגה בצוותא, החזקת נשק שלא כדין וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. בכתב האישום בעניינו צוין לעניין הירי כי "מוראד עותמאן [המערער] ואחרים, ביניהם הנאשם [טהא] ירו באקדחים במהלך האירוע. נדיר [המנוח] נפגע בגבו כתוצאה מהירי". עם זאת, הושגה בין הצדדים הסכמה דיונית לפיה טהא יהיה רשאי לטעון כי הירי שביצע היה באוויר בלבד, והמשיבה לא תביא ראיות לסתור טענה זו. הצדדים לא הגיעו להסדר טיעון באשר לעונש.

5.        במסגרת הטיעונים לעונשו של טהא, טענה המשיבה כי יש לגזור עליו עונש דומה לעונשו של המערער. ואולם, בית המשפט המחוזי קיבל את גרסתו של טהא בעניין הירי, וקבע כי חלקו של המערער באירוע היה "גדול לאין שיעור" מחלקו של טהא. לאור האמור ובהתחשב בנסיבותיו של טהא וב"מדרגות הענישה של כל המעורבים" בפרשה, נגזרו על טהא שבע שנות מאסר, מתוכן שש שנים בפועל ושנה אחת על תנאי, אותה ירצה אם יעבור עבירת אלימות או עבירת נשק תוך שנה מיום שחרורו; קנס בסך 4000 ש"ח או 40 ימי מאסר תמורתו וכן פיצוי למתלוננים בסך 40,000 ש"ח. המשיבה לא הגישה ערעור מטעמה על קולת עונשו של טהא, ואילו ערעור שהגיש טהא על חומרת העונש נדחה על-ידי בית משפט זה (ע"פ 3404/10 עותמאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 2.5.11). להלן: פרשת עותמאן).

6.        הערעור המונח לפנינו הוגש בהתאם להחלטת רשמת בית המשפט (כבוד השופטת ד' כהן-לקח) להאריך את המועד להגשת הערעור עד להגשתו בפועל. המערער טוען כי נוכח הפער בין העונשים שגזרו המותבים השונים, יש לאפשר לו לחזור בו מהסדר הטיעון. לטענתו, עונשו צריך להיות זהה לעונש שנגזר על טהא. המערער מדגיש כי לאחר תיקון כתבי-האישום, הואשמו טהא והוא באותה עבירה - הריגה בצוותא. בעת ניהול ההליך, כך טוען המערער, העלה טהא להגנתו טענת אליבי, אך הוא הורשע בסופו של יום, על-פי הסדר הטיעון, בעובדות כתב האישום, שיחסו לו ולמערער מעשים זהים. זאת ועוד. המערער מציין כי טהא בחר לנהל את משפטו, והגיע להסדר טיעון רק לאחר שנשמעו כבר כל הראיות, ואילו הוא עצמו נאלץ להעיד כנגד הנאשמים האחרים, כולם בני משפחתו. הגעתו להסדר טיעון מיד בראשית ההליך, כך טוען המערער, משקפת לקיחת אחריות למעשיו והבעת חרטה כנה. לבסוף טוען המערער כי מאחר שלא ידוע מי באמת פגע במנוח, ומאחר שטהא והוא הטילו את האחריות האחד על כתפי השני, שגה המותב שדן בעניינו של טהא כשפסק כי חלקו של המערער באירוע היה גדול לאין שיעור - וזאת ללא כל ביסוס עובדתי.

7.        המשיבה מצידה סבורה כי העונש שנגזר על המערער משקף את חומרת מעשיו. היא טוענת כי גזר-דינו של המערער עמד לנגד עיני הרכב השופטים שדן בעניינו של טהא, אך בית המשפט מצא כי חלקו של המערער היה "גדול לאין שיעור" מחלקו של טהא. עוד נטען לקיומם של הבדלים רלבנטיים בין המערער לבין טהא, ובהם העובדה כי טהא לא נמנה על הקושרים מראש, לא הגיע לזירת האירוע יחד עמם אלא הצטרף אליהם באופן ספונטני ואף לא נטען לגביו כי הצטייד מראש באקדח. בנוסף, כך טוענת המשיבה, הודה טהא כחלק מהסדר הטיעון בירי באוויר בלבד.

           בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, המלצנו לצדדים מספר פעמים להידבר ולנסות ולהגיע להסכמה ביניהם, אך המשיבה נותרה בצורה בעמדתה האמורה.

8.        דין הערעור להתקבל. דרך התנהלותה של המשיבה בפרשות הנדונות הביאה אותנו לצירוף הנסיבתי שלהלן:

           המערער וטהא הואשמו שניהם, בכתבי-האישום המתוקנים שהוגשו כנגדם, בעבירות של הריגה בצוותא ושל חבלה חמורה בנסיבות מחמירות;

           כתב-האישום המתוקן שהוגש במשפטו של המערער הותיר לכאורה, עמימות בשאלה אם המערער כיוון את יריותיו לעבר המנוח. עמימות דומה קיימת גם בניסוחו של כתב-האישום המתוקן שהוגש בעניינו של טהא, אך לזה האחרון הותר, על-פי סיכום עם המשיבה, לטעון כי ירה באוויר בלבד, ואילו המשיבה לא הביאה ראיות מטעמה לסתור טענה זו (בית משפט זה, בדונו בערעורו של טהא על חומרת העונש שנגזר עליו, הביע את אי-נוחותו מן המצב שנוצר, בציינו כי אם נכון הדבר כי כל שביצע טהא היה ירי באוויר, הרי שבירי זה גילה הוא את דעתו שהוא לא התכוון לפגוע באיש. על רקע זה הועלתה התהייה מה הכוונה הפלילית שהתקיימה בו או שיוחסה לו, אשר הצדיקה את הרשעתו בעבירות של הריגה ושל חבלה חמורה (דברי השופט א' א' לוי בפרשת עותמאן). גרסתו של המערער היתה, מכל מקום, כי טהא הוא זה שירה את היריות הקטלניות שפגעו במנוח;

           המערער וטהא הורשעו שניהם, על-ידי מותבים שונים, בעבירות שיוחסו להם;

           בטיעונים לעונשו של טהא בבית-המשפט המחוזי, טענה המשיבה כי המערער "הורשע בדיוק בעבירות שבהן הורשע הנאשם שלפנינו [טהא], בנוסף לקשירת קשר ולחבלה ברכב. שתי העבירות הנוספות שבהן הורשע מוראד [המערער] לא העלו, הן עבירות מאד פריפריאליות למקרה ולכן אין בהן כדי להעלות בעניין העונש ואין בתוספת שבהן הורשע מוראד [המערער] כדי להוריד מעונשו של הנאשם שלפנינו [טהא]...". לאור האמור, נתבקש בית המשפט על-ידי המשיבה "לגזור את עונשו של הנאשם [טהא] בדיוק כמו עונשו של מוראד עותמאן [המערער]";

           בסופו של יום נגזרו על המערער 11 שנות מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי ותשלום פיצוי למשפחת המנוח בגובה 150,000 ש"ח. על טהא, לעומתו, גזר המותב האחר שבע שנות מאסר (מתוכן שש בפועל), קנס בסך 4000 ש"ח ותשלום פיצוי בסך 40,000 ש"ח.

9.        בנסיבות העניין, הפער הניכר שנוצר בין העונשים שנגזרו על המערער ועל טהא - הן מבחינת משך תקופת המאסר הן מבחינת גובה הפיצוי לנפגעי העבירה - מעורר תחושת חוסר נוחות קשה. עקרון אחידות הענישה מחייב, ככלל, לשמור על יחס מידתי והוגן בין העונשים הנגזרים על נאשמים שהואשמו באותן עבירות. אמנם, העבירות בהן הורשע המערער חמורות הן מאין כמותן ומחייבות ענישה מרתיעה ומחמירה. יש להניח גם כי הסכמתו של המערער להסדר הטיעון שנחתם עימו, מלמדת כי אליבא דידו, מדובר בעונש שהולם את חומרת מעשיו. ואולם, משגילתה המשיבה את דעתה, במסגרת הטיעונים לעונשו של טהא, כי מעשיו שווים בחומרתם לאלה של המערער, ניצבת היא כיום בפני מצב בלתי-אפשרי, להצדיק את הפער הקיצוני בענישה בין השניים. לאור האמור, הייתי מציע לחברי לקבל את הערעור ולהפחית מעונש המאסר בפועל שהוטל על המערער. בהתחשב בכך שהמערער הואשם והורשע גם בקשירת הקשר לביצוע המעשים החמורים, סבורני כי יש להעמיד את עונש המאסר בפועל שיוטל על המערער על שמונה שנות מאסר בפועל. שאר רכיבי העונש יוותר בעינם.

           בשולי הדברים אציין כי לא מצאנו לנכון להתערב בעניין גובה הפיצוי שהושת על המערער לטובת משפחת המנוח. על אף הפער המשמעותי המתקיים גם ככל שמדובר בפיצוי זה, הרי שההלכה היא כי שומה היה על המערער לצרף את משפחת המנוח כמשיבה בערעור (לעניין זה בלבד). משלא עשה כן, דין ערעורו להידחות בעניין זה (והשוו: ע"פ 3818/99 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.11.01); ע"פ 5367 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.2.2008)).

                                                                                      המשנה-לנשיאה

השופט נ' הנדל: